<h1>שבלי הלקט הלכ' נדה לרש"י</h1>
<h2>דף יב.</h2>
הגיע שעת ווסתה ובדקה ולא ראתה ושמרה עונה טהורה לבעלה, ומיכן ואילך מאחר שהיא בחזקת טהורה, אינה צריכה שתבדוק עצמה בשעה שרוצה בעלה לשמש, דתניא החמרין והפועלים והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן בין ערות בין ישינות, במה דברים שהניחן בחזקת טהרה, אבל הניחן בחזקת טומאה לעולם היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני, ותו אמרי' [י"ב ב'] אמר רב כהנא שאילתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי מדרשא מצרכי לכו בדיקה ואמרו ליה לא, אבל צריך הוא לשיולה אם טהורה, אבל בדיקה אינה צריכה. והכי אמרי' בפרק קמא דנידה דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה, דאם כן לבו נוקפו ופורש, ואינה צריכה לא לבדוק ולא לפרוש מבעלה עד שיגיע שעת ווסתה.
<h2>דף ל.</h2>
מתקנתא דר' זירא ואילך מחמרינן עלן ומחזקינן כל היולדות, בין מפילות בין יולדות כיולדות בזוב, דילמא ראתה דם משהו בשופי קודם הלידה, ובו נעשית זבה כר' זירא והלכך אין אשה טהורה לבעלה אפילו בימי לידתה עד שתפסוק ז' נקיים, דחוששין שמא ילדה בזוב, והיא טועה בכך, לפיכך האשה בזמן הזה ליסרי עלה שבעת ימי טומאה לזכר ושבועים לנקבה, ואם פסק' סופרת ז' נקיים בלא ראיית דם, וטובלת ומשמשת. ואחר שטבלה יושבת על דם טוהר, שכל הדמים שהיא רואה טהורין ומותרת לבעלה, עד מלאת מ' לזכר ופ' לנקבה, ואף עפ"י שרואה דם קראו הכתוב דם טוהר, ואפילו ראתה כל ל"ג לזכר וכל ס"ו לנקבה רצופין, דם טוהר הוא לה, ואפילו בדיקה אינה צריכה אלא משמשת והולכת ואינה צריכה לפרוש מבעלה ומשמשת ביום ראייתה בלא שום טבילה. ויש בני אדם שפורשין ואינן נוהגין כן, ולא לחוש שמא תטעה, [וירושלמי] אומר בכל קדש לא תגע זה אישה, שנאמר קדש ישראל ליי ראשית וגו'. ויולדת נקבה, אם לא ראתה דם בתוך שבועיים ללידתה אלא פסקה בינתים, שומרת ז' נקיים בתוך שבועיים עצמם, ועולין לה אף עפ"י שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים כימי ספירתה שכך שנו חכמים ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה, וטובלת לאחר שבועיים ומשמשת, אבל בתוך שבועים מכל מקום אינה יכולה לשמש אפי' ספרה בהן ז' נקיים דכתיב וטמאה שבועים כנדתה אם לא פסקה לאחר לידתה לעולם היא אסורה, עד שתפסוק ז' נקיים ותטבול, דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור.
הנדה והיולדת והמפלת, טמאות לקוץ חלה, ואסורות לבעליהן ליגע באחד מאיבריהן, ואסורות להתקשט ולהתנאות לפניהן ואסורות להרבות שיחה עמהם מפני הרגל עבירה.
<h2>דף לג.</h2>
נידה שפסקה סופרת ז' נקיים כדמפרשי' לעיל. לא מיום שפוסקת מלראות אלא חוץ מאותו יום שפוסקת שזהו מנהג כותיים שסופרין אותו יום שפוסקת ולפיכך טמאות, דתנן בנות כותיים נידות מעריסתן, ומפרשי' בגמ' לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', ולפיכך בנות ישראל נוהגות ז' נקיים חוץ מאותו יום שפוסקות בו שאם רואה אפי' יום אחד מונה ז' והוא, ואם ב' או ג' מונה ז' והן.
וכבר היו אנשים שחלקו על רבינו שלמה ב"ר יצחק, בכך שהיו אומרין שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', והשיב להם רבינו אם כן בניכם כממזרים הן שעל כן בנות כותיים נידות מעריסתן לפי שיום שפוסקות בו סופרתו למנין ז', [נדה ל"ג א'] והשיבו מן תשובה שלאחריו שהשיב רב אחא [רמב"ח] ואמ' אנן נמי ניספריה. והשיב להם רבינו, והלא תשובת רב אחא מצדו שהשיבו רבא דאם כן כול', והם העידו שאפי' רואה אפי' יום אחד מונה ז' נקיים חוץ מיום שפסקה וכן לב' ולג' ימים, וכן כל ימיה עד שתשמר ז' נקיים, ואע"פ שאותן ימים שהיא מתחלת למנות מהן ישנן טמאין מן התורה שלא יקרא עליהן שום נקיות שהרי אינם נקיים אע"פ שמשלימין ומונה אותם ויעלו להן לספירתן שהרי לא חמורים הם מזבה דאורית' שעולין לה לימי ספירתה, דאמרי' [ל"ז ב'] ביולדת בזוב ימי לידתה הן ז' לזכר ושבועיים לנקבה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה לז' נקיים, ואע"פ שהן טמאין מעיקרא דבר (טמאה) תורה וטמאה שבועיים כנידתה וכל שכן זאת שאינה אלא ספק זיבה שיעלו לה מותר ימיה ז' שאינה רואה בהן יעלה למנין ז' נקיים שהביאו עליהם מתוך חומר ואע"פ שהן טמאין מעיקרן. מיכן תשובה לאומרין שהן צריכות שבעה ושבעה ז' ימי נדותן ואחר כך ז' אחרים, וכסבורין שאותן הן שיש בהן טמא' כל עיקר אינו עולין לספירת יום נקיותה, כי איך יקראו נקיים והלא הן מלוכלכין וטמאין. ואינו כך שהרי מצינו בזבה ודאית שימים טמאים כאילו עולין לה לספירת ימי נקיותה כל שכן (כ') [זו] שאינה ודאית.
<h2>דף לז.</h2>
וכן נמי אם פסקה מן הדם ב' או ג' ימים בסוף ז' ימי טומאה לזכר או י"ד לנקבה, מוספת עליהם שאר ימים של נקיים מימי טהרתה, והיא מותרת לבעלה שאר הימים שלאחר הז' שמנתה והשלימה, וכן הל' דהא רבא סבירא ליה כההיא מתניתא דקתני [נ"ד א'] ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה, כדאמרינן בבנות כותים [ל"ז ע"א], ופסקינן בשאלתות דרב אחאי ז"ל הלכתא כרבא, חוץ מיע"ל קג"ם דהלכה כאביי. וביום מלאת מ' לזכר ופ' לנקבה צריכה לפרוש מבעלה, ואסורה לשמש כל אותה הלילה, ואפילו אינה רואה, שכך שנינו [פסחים קי"ג ב'] היושבת על דם טוהר אסורה לשמש כל אותה עונה מאי טעמא, הואיל והוחזק מעיין פתוח, כלומר מפני שהורגלה עד עתה לשמש עם ראייתה חשו חכמים שמא תראה גם הלילה, ולא תרגיש לפרוש, כמו שלא הרגישה עד עתה, והלילה דם ראייתה טמא הוא. תני ר' חייא [נדה ס"ד ב'] כשם שהשאור יפה לעיסה כך הדמים יפין לאשה. תני משום ר' מאיר [כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין] תניא היה ר' מאיר אומר [ל"א ב'] מפני מה אמרה תורה נדה ז' מפני שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה תהא טמאה ז' כדי שתהא חביבה עליו ביום טבילתה, כיום כניסתה לחופה.
<h2>דף נד:</h2>
וכן נמי אם פסקה מן הדם ב' או ג' ימים בסוף ז' ימי טומאה לזכר או י"ד לנקבה, מוספת עליהם שאר ימים של נקיים מימי טהרתה, והיא מותרת לבעלה שאר הימים שלאחר הז' שמנתה והשלימה, וכן הל' דהא רבא סבירא ליה כההיא מתניתא דקתני [נ"ד א'] ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה, כדאמרינן בבנות כותים [ל"ז ע"א], ופסקינן בשאלתות דרב אחאי ז"ל הלכתא כרבא, חוץ מיע"ל קג"ם דהלכה כאביי. וביום מלאת מ' לזכר ופ' לנקבה צריכה לפרוש מבעלה, ואסורה לשמש כל אותה הלילה, ואפילו אינה רואה, שכך שנינו [פסחים קי"ג ב'] היושבת על דם טוהר אסורה לשמש כל אותה עונה מאי טעמא, הואיל והוחזק מעיין פתוח, כלומר מפני שהורגלה עד עתה לשמש עם ראייתה חשו חכמים שמא תראה גם הלילה, ולא תרגיש לפרוש, כמו שלא הרגישה עד עתה, והלילה דם ראייתה טמא הוא. תני ר' חייא [נדה ס"ד ב'] כשם שהשאור יפה לעיסה כך הדמים יפין לאשה. תני משום ר' מאיר [כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין] תניא היה ר' מאיר אומר [ל"א ב'] מפני מה אמרה תורה נדה ז' מפני שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה תהא טמאה ז' כדי שתהא חביבה עליו ביום טבילתה, כיום כניסתה לחופה.
<h2>דף נח:</h2>
והאי דאמרי' אשה מטמאה בכל שהוא היינו לענין ראייה, אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדה לא מטמאה עד כגריס, ועוד שאפי' דם כגריס תולה במאכולת, כדתנן הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זה יכולה כו' ועד כמה היא תולה ר' חנינה בן אנטיגנוס או' עד כגריס של פול, אבל כגריס ועוד טמאה ואינה תולה, כדמפרש בגמרא, וכל דין כתמים נוהג כן כמו שמפורשין במסכת נידה בין להקל בין להחמיר, ועתה פירשתי לך למה יושבת ז' נקיים.
<h2>דף סג:</h2>
וזו דרכה של אשה שרואה מט"ו לט"ו יום או מחודש לחודש או מחדשיים לחדשיים, וזהו ווסת שאמרו חכמים שרגילה לראות מזמן לזמן, הגיע זמן שקבעה בו ווסת ג' פעמים פורשת מבעלה עונה אחת סמוך לווסתה ובודקת עצמה תדיר, דקבעי' היל' כר' יהוד' שאוסר כל עונת ווסתה, והעונה זו יום או לילה, ואותו יום או לילה שקבעה לה ווסת בין באמצעיתה בין בסופה פורשת מבעלה ובודקת עצמה תדיר ולובשת חלוק לבן ומצעות לבנות פרוסין על מטתה שאם תראה דם כלום יהא ניכר בהן בטוב, ואם עבר לה זמנה ובדקה וראתה דם אסורה לבעלה עד שתטהר, לא ראתה כלום טהורה היא לבעלה ואינה צריכה שימור יותר מאותה עונה כלל. כיצד אם היתה רגילה לראות בתחילת היום משמרת ופורשת מבעלה כל אותו היום ואינה משמרת סוף הלילה הסמוך לתחילת היום, ואם רגילה לראות בלילה משמרת כל אותה הלילה ואינה צריכה לשמור סוף היום הסמוך לתחילת הלילה דקסבר ר' יהודה כניסת היום גורם וכן כניסת הלילה.
והכי אמרי' תני חדא ר' יהודה אוסרה לפני ווסתה, פי' עונה אחת, ומתירה לאחר ווסתה מיד אם לא ראתה, ותניא אידך ר' יהודה אוסרה לאחר ווסתה ומתירה לפני ווסתה, לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחילת יממא הא דרגילה למיחזי בסוף ליליא, פי' הא דתניא אסורה לאחר ווסתה דרגילה למיחזי בתחילת יממא והא דתניא אסורה לפני ווסתה דרגילה למיחזי בסוף ליליא דקסבר ר' יהודה דמי שווסתה בליליא ואפי' בסופה אסורה כל הלילה, ואם ווסתה ביום ואפי' בסופו אסורה כל היום אמר רבא הילכתא כר' יהוד'.
<h2>דף סד:</h2>
ומותר לבעול בעילת מצוה בשבת אפילו לכתחלה דאינו מתכוין להוציא דם, אלא לבעול, ואעפ"י שמוציא דם מותר כדשמואל, דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת, ואעפ"י שמשיר צרורות, כיון שאינו מתכוין להשיר צרורות, אלא ליכנס בפרצה פטור. ואמ' התם [כתובות ז' א'] דם מיפקד פקיד, פי' הוא כמו פקדון הוא, כנוס ועומד, ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו ע"י חבורה, אלא שהפתח נעול לפניו ופותחין לו ויוצא, ואינו מתכוין לעשות בניין, אלא להנאת עצמו קא מכוין, ופיתחא ממילא הוי, וקיימא לן כר' יהודה דאמר מקלקל [בחבורה] פטור, והאי מקלקל הוא אצל הפתח, שהבתולה חשובה היא מן הבעולה, וקי"ל הלכה כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, והאי להנאת עצמו קמכוין. בועל בעילת מצוה עד שיוציא דם בתולים כל שהוא, ואם בעל ולא מצא דם, ואח"כ בעל ומצא דם, אפילו למאן דאמר טהור(ה), פורש ממנה מיד, דהא השתא בזמן הזה קבעינן הלכה דבועל בעילת מצוה ופורש, ואף ע"ג דדם בתולים טהור, אלא שחכמים החמירו עליו, לפי שאי אפשר בלא דם טמא להיות עם דם בתולים, ואפילו איפשר, מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, ספק הוא לך, ודם נדה בכרת הוא, ואל תקרב אל פתח ביתה.
<h2>דף סה:</h2>
הלכה בועל בעילת מצוה ופורש, בין הגיע זמנה לראות, בין לא הגיע זמנה לראות, בין בוגרת, בין אינה בוגרת, בין ראתה, בין לא ראתה, פורש ולא להרחיק ממנה כאשה נדה, אלא פורש מתשמיש, היא בכסותה, והוא בכסותו שאינה טמאה אלא מדרבנן, שהרי דם בתולים טהור הוא, ומשום כבוד חתנות לא רצו להחמיר ולהרחיקו יותר, ושומרת ז' נקיים כזבה גמורה, ואף עפ"י שלא ראתה דם, אלא בשעת בעילה ראתה, דהאי דם בתולים כדם נדה חשבינן ליה, לפי שאי איפשר לדם בתולים בלא ציחצוחי זיבה, ואמ' התם בשמועה זאת בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים.
<h2>דף סו.</h2>
אם ראתה דם בתחלת נידתה טיפת דם כחרדל טמאה כל ז' בין שפוסקת באותה ראייה בין שאינה פוסקת עד סוף כל ז' ובלבד שתפסוק בסוף שבעה, וטובלת לערב לעת צאת הכוכבים ומשמשת ואותה טבילה תהיה בזמנה דהכי אמרי' [שבת קכ"א א'] טבילה בזמנה מצוה, ולבסוף אותן שבעה נכנסין י"א יום שהן בין נידה לנידה, ומה היא באותן הימים אם ראת יום אחד ופוסקת לערב, שומרת יום כנגד יום, פי' יום טהור כנגד יום טמא, וטובלת לערב של שיני ומשמשת, וכן אם ראת שני ימים רצופין שומרת יום השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום או יום כנגד ב', עד סוף י"א יום, מיכן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נידותה, ונוהגת כדין שאר נידה משהיתה יוצאה מי"א יום. ואותן הימים, מקרא ומהלכה למשה מסיני הן, בסוף מסכת נידה [ע"ג א']. ואם היתה רואה ג' ימים רצופין באותן י"א יום בין בתחילה בין באמצע בין בסוף זו היא זבה גמורה ותשב עלייהו ז' נקיים, ואם ראתה באמצע השבעה או בסופו, סותרת כל מה שלפנים, ומתחלת למנות מיכן ואילך ז' נקיים, וכן כל ימיה אם לא הספיקה להשלים ימי נקיותה, אבל פסקה מתחילין ימי נדותה לבוא ונוהגת בעצמה כאשר בנידותה כמו שמפורש למעלה, וחומר בנידה שאפי' בראייה אחת טמאה שבעה מה שאין כן בזבה שאינה אלא שומרת יום כנגד יום, וחמיר כזבה שכשרואה ג' ימים רצופין יושבת ז' נקיים רצופין, מה שאין כן בנידה שאפי' רואה כל שבעה ופוסקת אותו יום שביעי טובלת לערב ומשמשת. ועתה פירשתי י"א יום שבין נידה לנידה וימי הזיבה כדין התורה, ומתוך שראו בנות יש' שבאות לידי ספק זיבה שאם היתה טועה במנין השבעה נכנסת לתוך ימי נידה, וכן מכמה ענינים הוי טעות בנידה כמפורש התם, מתוך הך אמר ר' זירא [ס"ו א'] בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים, ומן התורה אין צריכה ז' נקיים שאפי' רואה כל ז' ופוסקת לערב טובלת ומותרת, והן החמירו על עצמן, עד ראייה אחת כחרדל, עשו אותה ספק זיבות לישב ז' נקיים כדין זבה שלא תבוא לידי ספק, והכי נמי אמרי' בפרק אחרון דנידה [ס"ז ב'] משום ספק הוא ואמרי' התם אמ' ליה רב פפא לרבא מכדי ספק זיבה שוינהו כול', גבי מילתא אחריתי קאמ' לה, מיהו שמעינן דמשום ספק זיבה היא, והאי אפי' רואות דם טיפה כחרדל כול' דקאמר ר' זירא, רבותא היא, דאשמעי' דמדאוריית' אינה יושבת ז' נקיים, אלא זיבה שראתה ג' ימים רצופין תוך י"א יום שבין נידה לנידה, והן החמירו שאפי' בתחילת נידה בראייה אחת יושבת ז' נקיים, מה שאין כן בנידה, והא ליכא למימר דהא אתא לאשמעי' דמדאוריית' טיפת דם כחרדל לא מיטמא והן החמירו דמטמאה, דהא אפי' מדאוריית' אשה מטמאה בראיית דם כל שהוא כדתנן בפרק יוצא דופן [מ' א'] מיטמאין בכל שהוא ואפי' כחרדל ובפחות מיכן, הילכך לאו מטיפת דם כחרדל קא מהדר אלא אראייה אחת קא מהדר, כדמפורש לעיל.
ועוד יש בני אדם שקוראין לאותן ז' ימים אחרונים ימי ליבונה לפי שמתרחצות בחמין ומתלבנות בבגדים נאים, וכולן פורשות עכשיו מן הטומאה ואוכלות ושותות עם בעליהן ועושות לבעליהן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו הליבון שלהן. ותשובה שלהן במה ששנינו במס' שבת בפרק ראשון [י"א א'] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה מתוך שהן מתייחדין בא לבעול זבה שהיא בכרת, ותני עלה דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה (מות) [ומת] בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרת להם כתוב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, ובעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה למה נפטר בחצי ימיו, ולא היה אדם שמחזירה דבר פעם אחת נתארחתי אצלה [אמרתי לה] אמרי לי ביתי בימי נידותיך מהו אצלך אמרה לי חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע בי בימי ליבוניך מהו אצליך אמרה לי אוכל עמי ושותה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלה לדעתו לדבר אחר, ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים בתורה, שנ' [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה. פי' שימש תלמידי חכמים הרבה להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד, נידותיך כל ז' של ראייה ראשונה, ואיהו שמע בישיבה של מעלה שלכך נענש, ומה ששאל על הנידות תחילה, ואחר כך על הליבון לפי שהיה יודע שתודה, וכך אמר לה בחייך אימרי לי בימי נידותיך מהו אצליך דשמא נכשל בהם לפיכך נקצר בכרת בקוצר ימים ואמרה לו חס ושלום כנ"ל. ואותו ימי ליבון ששאל לה איהו הם ז' נקיים שזבה יושבת בהן מן התורה ולא אותן ז' שהן החמירו על עצמן, לפי שבאותו הזמן היו מחזיקות עדיין כדין תורה, שהרי אותו מצינו שהיה בעת התנאים כדתניא התם מעשה בחסיד אחד, ואותה חומרא מימי ר' זירא ואילך היתה שהרי הוא אומרה בכל מקום, ועוד שר' בסוף התנאים היה, ובימי ר' מצינו בפירוש שלא היתה אותה חומרא, דתניא בפרק אחרון דנידה [ס"ו א'] התקין ר' שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא, ב' ימים תשב ששה והן ג' תשב ז' נקיים, ותקנה זו דר' אינה דומה לאותה שבימי ר' זירא, הא למדתה מיכן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות עכשיו מעצמן, אלא ליבוניך כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה והיא צריכה להיות לובשת בגדים נאים לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה שמן התורה אסורות אותן ז' נקיים, והיינו דאמר לה ואל אשה בנידת טומאתה וגו', דטומאה גמורה היא לכל תורת נידה וזבה, בנידת טומאתה, פי' עד שתבוא במים לטבילה היא לעולם בנידתה דמרבינן מתהיה בנידתה, בהוייתה תהא עד שתבוא במים.
מעוברת ומניקה שראו דם הרי הן כשאר כל הנשים בין לז' ימים בין לטבילה.
בשמחת חתן נעלה אמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה, צריכה שתשב ז' נקיים קודם החופה, שמא מחמת חימוד ראתה דם, שדרך אשה לחמוד ימים או עשור. ולכלהו אין אנו חוששין אם ראתה דם אם לאו, שהרי תטבול קודם בעילת מצוה, אבל לז' ימים הסמוכין לבעילת מצוה דהיינו ליל ראשון דחופה אנו חוששין שמא תראה בהם דם, ולא מהניא לה טבילה דקודם בעילת מצוה, שהרי צריכה לספור ז' נקיים, והלכך לובשת בגדים לבנים כל ז' ימים דקודם חופה, ופורסת סדין לבן במטתה, ובודקת עצמה פעם או פעמים ביום, ואם לא ראתה בהם דם, טובלת בלילה של קודם בעילת מצוה, דשמא ראתה דם שנה או שנתים בימי בתוליה ולא טבלה עדיין, ומיטהרת עכשיו בטבילה זו. ואם לא שמרה ז' נקיים קודם לכן, לא תיבעל בלילה, עד שתשמור ז' נקיים, מליל הראשון ואילך, דשמא ביום שלפני החופה ראתה, מחמת חימוד החופה, ודם חימוד טמא הוא. רבינא איעסק לבריה בי רב חביבא, פי' רבינא תבע את בתו של רב חביבא להנשא לבנו ונתפייסה, אמר רבינא לקרובי האשה ליום פלו' לכתוב כתובה, כי מטא ההוא זמנא, שקבעו לכתוב לה כתובה, א"ל לרבינא לינטר מר עד ארבעה אחרינא, היינו עד יום ד' של שבת אחרת היינו מיום רביעי זה עד ז' ימים, וההוא יום רביעי ליכתוב כתובה, כדין בתולה נשאת ליום הרביעי. א"ל רבינא לרב חביבא מ"ט נמתין עוד ז' ימים, א"ל רב חביבא לא סבר לה מר להא דאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה, צריכה שתשב ז' נקיים, א"ל אימור דאמר רבא בגדולה, בקטנה מי אמר, דלא שכיחי בה דמים, א"ל בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, גדולה מאי טעמא משום דמיחמדא, קטנה נמי מחמדא, פירוש שכן דרכה של אשה שרואה דם מחמת חימוד, לפיכך צריכה שתשב ז' נקיים קודם זה, ושמא אתמול ראתה ולא מהניא לה טבילה דהשתא שתיבעל לאורתא או שמא למן היום שנתעסקו (באשה) [בנשואין] וקיימו דבריהם לא היה ז' נקיים עד אותו יום רביעי, שקבעו זמן לכתוב הכתובה, ולא יכלה לשמור ז' ימים נקיים, הלכך לינטר מר עד יום רביעי אחר, ותתן אל דעתה ותשב ז' נקיים, ותבעל בליל ראשון של חופה, כמשפט הבתולות ליכנס ביום ראשון לחופתן. איעכב רבינא ז' ימים בתר ההוא יומא, שהתחילה לישב ז' נקיים.
<h2>דף סו:</h2>
וצריכה איתתא לפרכס את שערה ולנקר את שיניה כדי שלא ימצא בה לא עצם ולא בשר ולא קיסם כדאמרי' מעשה בשפחתו של בית ר' שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת, וצריכה עשיית ציפורנים כדי לנקר הזבל הנכנס בהן שלא יחוץ בפני הטבילה, והני מילי בשינים ובצפרנים הוא דחייצי אבל בית הסתרים ובית הקמטין אין צריכין שיבוא בהם מים, ואמר רבא [ס"ו ב'] עלה נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן כדר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, והיינו דאמר בפר' אחרון דנידה [ס"ו ב'] לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה, ואע"פ שאינה עשויה לפתוח פיה ולהכניס מים בתוכה דהא בית הסתרים היא ולא בעי טבילה אפי' הכי חוצצת בה כדר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הכא נמי מקום הראוי לבוא בו מים בעינן, והא ליכא למימר הכי דכי איתמר הני שמעתתא דחציצה במס' נדה לטהרות איתמר, אבל לבעלה [לא] ליכא למימר הכי כדמוכח ביבמות בפרק החולץ [מ"ז ב'] דתניא כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה, והא נידה בנידה קא מיירי להתיר את האיסור דומיא דגר ועבד משוחרר, דאי בנידה לטהרות צריכה למימר דחציצה מיפסלה לטבילה, והא עיקר חציצה לגבי לטהר את האדם לטהרות כתיבה ורחץ במים את כל בשרו, וגבי נידה לא כתיבה לא חציצה ולא טבילה כלל, אלא כולהו טבילות מהתם ילפינן להו דחציצה פסלה בהו. ועוד אי בטהרות קא מיירי מאי שנא נידה דנקט מטמא מת ושרץ אלא ודאי נידה לבעלה מיירי, ואע"ג דאית ספרים דגרסי במסקנא דההיא שמעתא ולית היל' ככל הני שמעתת' אלא כי איתמר הכי לטהרות אבל לבעלה לא, שיבוש גמור הוא ולא גרסי' ליה דהא מייתי סייעתא ממילתא דריש לקיש, וההיא מילתא לא דמיא מידי כלל בכוליה שמעתתא דאמרן לעיל, דהכי גרסי' לקמן אמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ולא גרסי' כי הא דריש לקיש, ובספרו של רבינו יצחק הגדול לא גריס ליה. וכן הנהיגה אחותו מרת בללט את בנות עירה לחצות שיניהן קודם טבילה. וכן השיב רבינו הגדול זצ"ל, והילך תשובתו. צריכות נשים בעת טבילתן לחצות שיניהן דאע"ג דבית הסתרים אין צריכין טבילה מקום הראוי לביאת מים בעינן כדר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, והבא לומר שלא אמרו חכמים אלא לענין טהרות אבל אשה לבעלה לא, שנינו בברייתא דהחולץ ליבמתו כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה והכא ודאי לבעלה (לא גרסי') דאי לטהרות פשיטא מאי שנא נידה משאר טמאות, ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר שאין טבילתן לשום טהרות אלא לשום איסור והיתר, אבל אין להורות כן שלא להוציא לעז על הראשונות, ועוד דההוא מעשה דשפחתו של בית רבי שטבלה ונמצאת (על) עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת, ואם תאמר יחידאה הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים, חדא דמימרא היא וליכא דפליג עליה ועוד דרבנן בתראי סמכו עליה וקבעוהא, דאמרי' דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה כול' עד מסקנא דההיא מוכחא לעניין שמעתתא דאי לטהרות מאי שנא אשה נידה ובימי רבא לא היו טהרות שמיום שפסקו מי חטאת כולנו כמתים, ואין לנו טהרה עד שיבוא מקוה ישר' לזרוק עלינו מים טהורים לטהרינו, שלמ"ה ב"ר יצח"ק.
ועוד יש רעה חולה שדבקו בה, שמתוך שנהגו באותה רחיצה שעושות בימי ליבון שלהן התחילו לעשות קבע ושכחו עיקר הרחיצה סמוך לטבילה שנעשית כהלכתה, וכמעט שבאות לידי ממזרות גמור שהרי אותה רחיצה רחוקה מן הטבילה וכבר יבשו עליהן חבורות וגרבים ויש בהן חציצה ואינו עולה טבילה ומשמשות בה נמצאו נבעלות בנידתן ובועלות בועלי נידות וכולן בהיכרת במזיד. ולפי כך מצוה להשכיח אותו מנהג ולהעלות מעליהן שמתוך שעשו אותו קבע התחילו לומר לא אילו מטהרין אלא אילו מטהרין מדי דהוה שגזרו חכמים במסכת שבת [י"ד א'] שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא לפי שהתחילו לומר כך, ומכל מקום סמוך לטבילה צריך ללבן ולרחוץ את עצמה בחמין ולשרות שערות ראשה ולחופפן כדאמרי' התם במסכת נידה [ס"ו ב'] דבעינן סמוך לחפיפה טבילה כדי שלא יהא דבר חוצץ על בשרה שאפי' חבורה קטנה חוצצת כדאמרי' התם [ס"ז א'] האי ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי משום דאכתי הוו להו לחין, מיכן ואילך חייצי משום דהויין יבישין, ואמטול הכי צריכות חפיפת חמין לשרות בהן כל בשרה.
ואיכא למישמע דחפיפה בגוף היא דאמ' רבא טבלה ועלתה ונמצא לה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה עוד לחוף ולטבול, והילכ' כאיכא דאמרי, הכי קיימ' לן בכל מקום, ומדקאמר ונמצא לה דבר חוצץ בהדי חפיפה אלמא דחפיפה בגוף היא דאי בראש מאי שנא דנקט חציצה יותר משאר הגוף אלמא שמע מינה דבגוף שמע מינה, ויש שטוענין באותה חפיפה ואומ' דהא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה חפיפת הראש קאמר דומיא דאותה חפיפה שמוציאין בראשו של נזיר דאמרי' [נזיר מ"ב א'] נזיר לא יחוף ראשו באדמה, ואומ' שחפיפה זו בראש היא ומתוך כך אינן מצריכין סמוך לטבילה חפיפה בגוף אבל על שפת הראש מצריכין חפיפת ראש, ויש להשיב על דבריהן שהרי כמה חפיפות בגוף, דאמרי' [שבת ק"כ ב'] מי שיש לו שם על בשרו הרי זה לא יחוף ולא יסוך שמן, ואמרי' האי מישחא דחפיפתא, מישחא שדרכה לחופפה על גרב וחבורות, הא למדתה שחפיפה בגוף היא. ועוד יש תשובה אחרת שבפירוש יש לשמוע שאותה חפיפה אינה אלא בגוף דאמרי' התם [ס"ז ב'] אשה מה היא שתחוף בלילה, ותטבול בלילה, מר זוטרא שרי ורב חנינא מסורא אסר, אמר ליה רב אדא בר אהבה לר' חנינא הכי הוה עובדא באינשי ביתיה דאבא מרי ריש גלותא דאקנטה, פי' כעסה, ועליל רב נחמן לפייסה ואמרת ליה מאי אתית השתא, תיסגי אתית למחר, אמר לה עבדי חסרת טשטקי חסרת, דודי חסרת להסיק את האש דודי חסרת לחמם בהם חמין, טשטקי חסרת לישב עליהן בשעת רחיצה שכן דרך אותה רחיצה שלפינדירא, ואילו לחפיפת הראש כולי האי מיבעיא, אלא ודאי לחפיפת הגוף קאמר שמע מינה.
<h2>דף סז.</h2>
הילכך צריכה שתסיר כל גלד וחבורה וגרב שלא יחצוץ על בשרה, ומכה של הקזה ג' ימים אינה חוצצת לפי שהמכה פתוחה, ומיכן ואילך חוצצת לפי שעלתה על המכה קרטופנא, כדאמר רמי בר חמא [ס"ז א'] האי ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מיכן ואילך חייצי, ליפלוף שבעין שקורין קצירא, לח אינו חוצץ יבש חוצץ, ואימתי נקרא יבש משמתחיל לירק, אם פותחת עינה ביותר הין חוצץ למעלה, ואם עוצמת ביותר חוצץ למטה, דאמר ר' יוחנן [שם] פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, כשטובלת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן ופורשת כפיה ומרחקת אצבעותיה זו מזו כדי שיבואו המים ביניהם, דאמר ריש לקיש [שם] אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה שכן דרכה של אשה כשהיא אורגת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן ופורשת כפיה.
אמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שנים איני יודע, ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת, והכי גרסי' בברייתא ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, את בשרו את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו, שמעינן ממסקנא דשמעתא דמסכת נידה [שם] דרוב שערו קשור קשירה אחת בין מקפיד בין שאינו מקפיד, חוצץ ולא עלתה לו טבילה [וצריך לחזור] ולחוף ולסרוק ולטבול, אי נמי מיעוט שערו ומקפיד חוצץ ושתים ושלש שערות קשורין יחד בין מקפיד בין אינו מקפיד אינו חוצץ, ושאר כל דבר הנמצא בבשרה סמוך לטבילה אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול פעם שניה, ואם עשתה כך עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה, דתנן במס' מקואות [פ"ט מ"ג] זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ועוד שמעינן מהתם דאשה בזמנה חייבת לטבול בליל שמיני ואם עושה אותה בשביעי אינה עושה מבעוד יום אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שלא יהא לה פניי עם בעלה ביום קודם שתחשך, מידי דהוה אזבה ודאית מדאורייתא אעפ"י שטובלת זבה ביום שביעי לנקיותה מבעוד יום כדכתיב ואחר תטהר, ואפילו מבעוד יום, שאף עפ"י שצריכה ז' נקיים כיון שיש מקצת שבעה, אמ' מקצת היום ככלו ולפיכך זבה יכול' לטבול דבר תורה מבעוד יום אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, שמא תבא לידי ספק, שמא תיבעל לאחר טבילתה ותראה אחר שתיבעל ותסתור כל מה שלפניה, ונמצא בועל זבה נדה למפרע ולפיכך אסור לעשות כן, וה"ה נמי לנדה זבה שאינה טובלת ביום, וכדאמ' א"ל רב פפא לאביי מכדי כלהו ספק זיבה, ליטבל ביממא דז' אמ"ל משום דר' שמעון, דתניא ואחר תטהר ר' שמעון אומר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק, והיינו דטבלה ביום השביעי, וה"ה נמי הכא, היכא דטבלה בז' הלכך לא תטבול בז' אלא סמוך לשקיעת החמה בליל שמיני, ואפילו באה לטבול חוץ לזמנה אינה טובלת ביום, כגון שעבר ליל שמיני ולא טבלה ממתנת עד ליל תשיעי, אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה, שמא תראה בתה שהיתה טובלת ביום ותלמוד גם היא לעשות כן ותאמר אמי טבלה ביום גם אני אטבול ביום והיא לא תדע שאמה טבלה ביום השמיני, והיא טובלת בשביעי, שאסור לעשות כן משום ספק זיבה. אבל מחמת אונס, שמתייראה שלא יזיקו לה כמו במקומות שרודפין אחריהן במקלות ואבנים, וסכנות אחרות, או היכא דאיכא למיחש משום גנבי או משום ביעתותא דליליא או משום צינה, טובלת ביום ח' או ביום ט' או באיזה יום שתרצה משמיני ואילך, והכי אמ' במסכת נדה [ס"ז ב'] אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה (כו' בזמנה) לא תטבול אלא בלילה מפני סרך בתה, ורב אידי בר אבין אטבלה ביממא דתמניא משום אריוותא, רב אחא בר יעקב משום גנבי, ורב יהודה משום צנה, ורבא משום אבולאי, והאידנא נמי איכא למיעבד הכי, היכא דאיכא סכנה. ירושלמי כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה, נדה שעבר זמנה, פי' אחר ז' ימים לנדה דאורייתא או אחרי ז' נקיים וספק זבה טובלת בין ביום ובין בלילה.
<h2>דף סח.</h2>
דרש ר' חייא בר אבא לצוריא נדה שעבר זמנה טובלת אפילו ביום תמן אמרו אפילו עבר זמנה לא מפני חמותה ומפני כלתה. אשה משל בית רבותינו ראוה טובלת כדרכה ביום ואמרו מעוברת זמן היתה. כל זה כתב רבינו חננאל בסוף פרק הקורא את המגילה למפרע. והיכא דליכא סכנה לא תטבול אלא בלילה, דהא נדה ויולדת טבילתן בלילה. ומכל מקום אינה צריכה צאת הכוכבים ויכולה לטבול קודם שתחשך סמוך לשקיעת החמה, דלמאי ניחוש בה שמא תבא לידי ספק, הואיל ומחשיך ובא אין לחוש אפילו טובלת בז' והתם נמי פסק תלמודא [נדה ס"ח א'] והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה אבל בליל טבילתה [לא] תחוף, דמתוך שממהרת לטבילתה לא חייפא שפיר ואי לא משום הך חששא, מוטב שתחוף בליל טבילתה. הא איפשר לחוף ביום חופפת, כגון שאירע ליל טבילתה באמצע ימי החול, משום דהכי שפיר טפי, ואי חיילא בליל טבילתה במוצאי שבת, חופפת בערב שבת ולא תטבול במוצאי שבת עד שתחזור ותחוף את ראשה. ואם חלו ב' ימים טובים אחר השבת ואירעה טבילתה בליל שני של י"ט, דהשתא אינה יכולה לחוף בליל טבילתה ולא ליל שלפני יום טבילתה, חופפת מערב שבת, דמוטב שתקדים חפיפתה קודם טבילתה יום או יומים, יותר משתאחר לשמש לילה אחת ותבטל מפריה ורביה.
